החלטה בתיק ת"א 17915-05-10

נושא כתב התביעה העיקרי הוא תביעה לתשלום פיצויים בגין הפרת חוזה וכן תביעה לסעד הצהרתי, שלפיו על הנתבע לשלם לתובעת פיצוי עתידי עבור כל יום של הפרת החוזה, עד אשר יקוים. לתביעה זו הגיש הנתבע כתב הגנה ותביעה שכנגד שבה עתר לחייב את התובעת לפצותו בגין נזקים שלטענתו, היא הסבה לו בהפרת הסכמות שהיו בין הצדדים ובהתנהלותה (התובעת והנתבעת בתביעה שכנגד תכונה "התובעת". הנתבע והתובע בתביעה שכנגד יכונה "הנתבע").

עניינה של החלטה זו הוא בקשת התובעת לקבוע שבשל הכלל של השתק פלוגתה, רובן ככולן של הפלוגתות השנויות במחלוקת בשתי התובענות, כבר הוכרעו בהליכים קודמים שהיו בין הצדדים. לפיכך לטענתה, על יסוד אותן הכרעות ואותן פלוגתות פסוקות, יש לקבל את התביעה העיקרית ולדחות על הסף את התביעה שכנגד שהגיש הנתבע.

א.         הרקע להגשת הבקשה לדחיית התביעה שכנגד הסף מחמת השתקי פלוגתות

2.         בתביעה העיקרית עותרת התובעת לסעד כספי בסך של 415,970 ש"ח בגין הפרת חובתו של הנתבע לסלק את המשכנתה המוטלת על דירה שרכשה ממנו (להלן גם - הנכס). כן נתבע סעד הצהרתי, שלפיו ייקבע שעל הנתבע לפצות את התובעת בסך של 2,400$ לחודש, עבור כל יום נוסף שבו לא מסולקת המשכנתה, וזאת עד סילוקה במלואה.

3.         הנתבע כאמור, הגיש כתב הגנה וכן תביעה שכנגד, שבה עתר לחייב את התובעת לפצותו בסך של 500,000 ש"ח בגין נזקים כספיים ובהם העלאת שיעורי הריבית על המשכנתה, שלטענתו, נגרמו לו בשל התנהלותה של התובעת, שאחראית לאי סילוק המשכנתה. זאת בשל פעולות שלטענת הנתבע נעשו על-ידי התובעת בחוסר תום-לב, ושבעטיין נמנעה מהנתבע האפשרות לסלק את חוב המשכנתה.

4.         כפי שיפורט בהמשך הדברים, להליכים הנדונים שבין הצדדים קדמו הליכים נוספים. לטענת התובעת, פסק הדין באותם הליכים מקים מעשה בית-דין וכך גם רובן ככולן של הפלוגתות השנויות במחלוקת בין הצדדים הן פלוגתות פסוקות, אשר אין לשוב ולדון בהן, בשל הכלל בדבר  השתק פלוגתה. לפיכך לטענתה, הנתבע מנוע מלשוב ולהעלות את אותן טענות שכבר הוכרעו, ומטעם זה ביקשה התובעת את סילוקה של התביעה שכנגד על הסף מטעמים אלו, וממילא גם ביקשה שעל-יסוד אותן פלוגתות פסוקות, תתקבל תביעתה.

5.         עוד בטרם הוגש כתב ההגנה בתביעה שכנגד, הגישה התובעת ביום 7.10.2010, בקשה לדחייתה של תביעה זו על הסף מחמת מעשה בית-דין. לאחר שהתקבלה תשובת המשיב (ביום 17.11.2010), ניתנה החלטה שבה נקבע כי אין בתובענות הקודמות כדי להקים מעשה בית-דין, אלא "נראה לכאורה, כי אמנם ישנן פלוגתות השנויות במחלוקת בין הצדדים אשר הוכרעו במסגרת ההליכים הקודמים, ואשר לא יהא צורך להכריע בהם פעם נוספת" (החלטה מיום 18.11.2010).

6.         בקדם המשפט שהתקיים ביום 28.6.2011, שבה התובעת וטענה כי ישנן פלוגתות שהוכרעו בין הצדדים זה מכבר, ולפיכך יש לקבוע כי הן פלוגתות פסוקות שלא ניתן עוד לשוב ולדון בהן. בהחלטה מאותו יום נקבע שטענות התובעת בעניין זה תוגשנה בכתב.

לאחר שהצדדים הגישו את טענותיהם בכתב (התובעת ביום 28.7.2011, הנתבע ביום 5.9.2011 ותשובת התובעת ביום 13.9.2011), נמצא כי טענות הצדדים בכתב, לא תאמו את אשר נדרש מהם להגיש. לפיכך, ובהתאם להחלטה נוספת מיום 18.9.2011, הגישו הצדדים נוסח מתוקן של טענותיהם. מטעם התובעת הוגש ביום 27.9.2011, הנתבע הגיש את טענותיו ביום 6.10.2011 והתובעת השיבה ביום 10.10.2011 (יוער שהתובעת הגישה סיכומי תשובה גם בעניין קיומו של נזק יומי שנגרם לה בשל הפרת ההתחייבות מצד הנתבע, אך לעת הזאת טענה זו אינה רלוונטית והיא תתברר בבוא העת, במסגרת ההליך העיקרי).

ב.         עיקרי העובדות הנדרשים לענייננו

7.         ביום 15.1.2006 נחתם בין הצדדים הסכם שלפיו רכשה התובעת מהנתבע דירה במקרקעין שאינם מוסדרים (להלן - הסכם המכר). בהסכם המכר נקבע שהתובעת תשלם לנתבע את מלוא התמורה עבור הנכס, בסך של 120,000$, ואילו הנתבע יפעל להסרת המשכנתה הרשומה על הנכס לטובת "ליבו נכסים והשקעות בע"מ" (להלן - ליבו). עוד נקבע בסעיף 15 בהסכם המכר כי אם המשכנתה לא תסולק עד יום 11.4.2006, כי אז יחויב הנתבע בתשלום פיצוי חודשי לתובעת בשיעור של 2% מסך כל התמורה (לפי חישוב יומי), החל מיום 15.1.2006 ועד יום סילוק המשכנתה בפועל.

לטענת התובעת, עד יום הגשת התביעה הנדונה, לא סילק הנתבע את המשכנתה הרשומה על הנכס.

8.         לתביעות הנדונות קדמו כאמור, מספר הליכים בין הצדדים. את התביעה הראשונה הגיש הנתבע נגד התובעת ואחרים לבית משפט זה (ת"א 4388/06), ובה עתר לפסק-דין הצהרתי, שלפיו הנתבעים באותה תביעה, ובהם התובעת בענייננו, הפרו את הסכם המכר הפרה יסודית, וכי עד תיקונה של הערת אזהרה בעניין רישום הנכס, אין הוא חייב דבר על-פי הסכם המכר. כן עתר לסעד כספי, המחייב את הנתבעים באותה תביעה לשלם לו סך של 121,165 ש"ח, בגין הפיצויים המוסכמים על-פי החוזה וכן סכומים נוספים בגין נזקים, שלטענתו נגרמו לו בשל התנהלותם.

התובעת מצדה, הגישה נגד הנתבע ביום 9.5.2006 תביעה בהליך של סדר דין מקוצר ( ת"א 5501/06), שבה עתרה לחייב את הנתבע לשלם לה פיצוי בסך של 36,578 ש"ח, שזה סכום הפיצוי שהצטבר עד יום 26.4.2006. כן תבעה לחייבו לשלם לה סך של 2,400$ בכל חודש (לפי חישוב יומי), החל ממועד זה (27.4.2006) ועד יום סילוקה של המשכנתה.

בנוסף לכך, הגיש הנתבע נגד התובעת תביעה נוספת (ת"א 9189/06), שבה תבע תשלום בסך של 871.50 ש"ח בגין חוב חשמל והוצאות סיוד חדר מדרגות. הנתבעת הגישה תביעה שכנגד שבה תבעה סך של 65,490 ש"ח עבור פיצוי שלטענתה הייתה זכאית לו בגין הפרה יסודית של ההסכם. כן עתרה לקבלת צו לביצוע בעין של החוזה, באופן שיורה לנתבע להעביר את הזכויות בנכס על שמה, ללא שיעבוד ונקיות מכל חוב, כאמור בחוזה.

9.         שלוש התביעות שהגישו הצדדים כאמור, אוחדו. בתביעה שהוגשה בסדר דין מקוצר (ת"א 5501/06), ניתנה לנתבע רשות להתגונן ונקבע שתצהירו יהווה כתב הגנה. אולם במהלך בירור שלוש התביעות, לא הגיש הנתבע את תצהירי העדות הראשית מטעמו במועד שנקבע להגישם, ולפיכך קבע בית המשפט בהחלטה מיום 28.11.2007 (שניתנה על-ידי כבוד השופטת ר' שלו-גרטל, שבפניה נדונו התביעות), כי מטעם זה, יימחקו תביעותיו של הנתבע. בסופו של ההליך, ערער אל הנתבע אל בית המשפט המחוזי בירושלים על ההחלטה למחוק את תביעותיו, ובהמלצת בית המשפט נמחק הערעור ללא צו להוצאות ( ע"א 3051/09).

10.        בפסק-דינו של בית משפט השלום בשלוש התביעות האמורות, שניתן על-ידי כבוד השופטת ר' שלו-גרטל ביום 10.12.2008, התקבלה תביעת הנתבעת באופן חלקי. בית המשפט קבע שהנתבע הפר את הסכם המכר, ובכלל זה את התחייבותו המעוגנת בסעיף 15 בהסכם המכר, לסילוק המשכנתה. לפיכך חויב הנתבע לפצות את התובעת בסכום של 36,578 ש"ח, שזה הסכום שהצטבר עד יום 26.4.2006, ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד מועד התשלום (הנתבע גם חויב בסך של 13,098 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, בגין מיטלטלין שאמורים היו להימצא בדירה בעת מכירתה, אולם עניין זה איננו רלוונטי לנו).

יחד עם זאת, בית המשפט דחה את תביעת התובעת לקבלת סעד כספי עתידי בגין הפיצוי שהצטבר החל מיום 27.4.2006, וזאת מהנימוק שסעד זה לא פורט בכתב התביעה, הסעד לא הוכח ואף לא שולמה אגרה בגין התביעה לסעד זה.

11.        התובעת הגישה ערעור אל בית המשפט המחוזי בירושלים (ע"א 3074/09) ביום 4.2.2009, שבו ערערה על דחיית תביעתה לסעד כספי עתידי.